מי מפחד מפחד ומי מתרגש מרגשות?
הורות כתיקון עולם

כשבני זוג מחליטים שברצונם להביא ילד לעולם ולהפוך להורים, כמעט תמיד מתחיל הדיאלוג הפנימי – איך אהיה כמו ההורים שלי, וביתר עוצמה – איך אני אהיה שונה מהם לגמרי. הרבה פעמים הורים ניגשים למשימת ההורות, במודע או שלא במודע, עם חזון: איך להיות הורה טוב יותר מההורים שהיו לי ואיך לחסוך מהילד שלי את כל רגעי המצוקה, הבדידות, הפחד או חוסר ההבנה, שלמעשה כל אחד מאיתנו חווה מתישהו במהלך הילדות. בצורה הזאת, ההורות אצל רובינו הופכת לזירת התמודדות עם כאבים ישנים וניסיונות לתיקונים נפשיים. מדי פעם, מבלי שנשים לב, הילדות של ילדינו אפילו מתכסה ונעלמת מעינינו תחת ענן האבק של ילדותינו שלנו.

בעבודתי עם הורים אני מוצאת לעיתים קרובות, שהורים שנכוו בילדותם, ונשבעו שהילדים שלהם לא יסבלו כמוהם, הם הורים שמקפידים על קשר קרוב מאוד עם ילדיהם, מגלים מעורבות גבוהה בחייהם ורגישים מאוד למצבים הרגשיים שלהם. הקרבה והמעורבות בדרך כלל מנבאים התפתחות טובה ותחושת ביטחון אצל הילדים, אבל לפעמים גם שם, למרבה האכזבה, עלולים לצוץ קשיים.

מה לעשות כדי שהילד שלי לא יחווה מצוקה?

המשאלה של כולנו היא שילדינו יהיו מאושרים, שיהיו להם כוחות להתמודד עם החיים כמבוגרים ושהם לא יחוו מצוקה. אצל הורים שבמהלך ילדותם היו חוויות קשות כמו בדידות, חרדה, או תסכול, יש לעיתים קרובות משאלה למנוע לחלוטין את קיומם של הרגשות האלה בחיי הילדים. הם יעשו מאמצים מרחיקי לכת ובלבד שהילדים לא יצטרכו להרגיש משהו שהוא מניסיונם רגש בלתי נסבל.

הורים רבים מגיעים אלי לטיפול כשהם מגלים שהמשאלה הזו בלתי אפשרית. ילדים מפחדים מרעש נביחות של כלב ואי אפשר לסלק את כל הכלבים מהשכונה. הם מפחדים מהחושך ואי אפשר להשאיר את כל האורות דלוקים בבית 24 שעות ביממה. הם שונאים להיפרד מכם בבוקר ובכל זאת עליכם לשלוח אותם לגן וללכת לעבודה בעצמכם...

הורים מספרים לי שבלית ברירה הם נכנעים למציאות היומיומית, מותירים לפעמים את ילדם בחושך, חושפים את ילדם לכלב נבחן או לילד בריון, משאירים את הילד שלהם בוכה בגן, ומרגישים שהם הורים איומים ונוראיים. כגודל החזון להיות הורים שונים וטובים יותר, כך גדולים ומכאיבים רגשות האשמה כאשר מדי פעם, איננו מסוגלים לעמוד בכך.

מובן שכשילדנו סובל, לא מתעוררת בנו רק אשמה, אלא גם מצוקה של ממש, דמות ראי למצוקה של הילד. זיכרונות הילדות שלנו קמים לתחייה וכאבו של ילדנו מהדהד בנו. אלא שההד אינו נפסק מעצמו. הוא מתגלגל חזרה אל הילד, שקולט את המצוקה שלנו וכך המצוקה שלו מתעצמת וצוברת תאוצה. המסר הלא מודע שמועבר לילדים נשמע על ידיהם חזק וברור – רגשות שליליים הם דבר איום ונורא. אפילו אמא ואבא לא עומדים בהם.

איך לעזור לילדים להתמודד עם מצוקות בלתי נמנעות?

הדרך לבנות בילדים חוסן ויכולת התמודדות עם רגשות קשים, אינה למנוע מהם את החוויות השליליות, ובוודאי שלא להעביר אליהם מסר שרגשות שליליים הם דבר שצריך להימנע ממנו בכל מחיר. זה הלא בלתי אפשרי וגם בלתי מועיל. להיפך: אם תאפשרו לילדכם לחוות פחד במינון סביר (לדוגמא בעת צפייה בתכנית טלוויזיה כלשהי) הילד ילמד שהוא חווה אמנם מעט פחד, אבל נשאר בחיים, מתגבר, ממשיך הלאה ואפילו נהנה לגלות בעצמו חוסן וכוחות התמודדות שהוא לא ידע שקיימים בו.

למעשה, כל חוויה רגשית, כמו רוב התופעות בטבע, פועלת כמו גרף סינוס – היא עולה בהדרגה, מגיעה לשיא ואז – הידד – שוככת מעצמה. חשוב מאוד לאפשר לילדים לחוות את הירידה הטבעית של עוצמת הרגש, את ההתגברות ואת הידיעה שהם מסוגלים לעמוד בזה, בין אם מדובר בפחד, בכעס, או בתחושת נטישה בבוקר בגן.

אפשר לראות את תהליך החשיפה של ילדים לרגשות שליליים, כסוג של חיסון פעיל עם וירוס מוחלש. בחשיפה חלשה ומבוקרת לרגש לא נעים (כמו לדוגמא: הפסד במשחק, הורים יוצאים בערב כשהילד רוצה שיישארו איתו, הדרישה שיחכה לתורו וכד'), המערכת הנפשית של הילד לומדת להכיר את הרגשות ולומדת שיש ביכולתה לשאת אותם ולעבור אותם. אז, מול אתגרים רגשיים גדולים יותר, אותם יפגוש במהלך חייו, הוא יוכל לגייס מתוכו את מנגנוני ההתמודדות היעילים שהוא כבר פיתח בעבר.

מתי בכל זאת יש סיבה לדאגה?

מומלץ לפנות לטיפול באותם מקרים בהם נראה שהמצוקה הרגשית של הילד אינה מתנהגת בטבעיות כמו גרף סינוס, הצפוי לעלות ואחר כך לרדת. יתכנו מקרים של היתקעות בשיא הגל של הרגש השלילי ללא מעבר חלק לשלב ההתגברות וההקלה, או הפעלה מהירה מדי ותדירה מדי של עוצמות רגש שליליות. במקרים כאלה ייעוץ פסיכולוגי עשוי לסייע.

בנוסף, מומלץ להורים לפנות לטיפול או להדרכת הורים, כאשר הם חשים שההד שמתעורר בהם לנוכח המצוקה של ילדם הוא כל כך בלתי נסבל, שהם מתקשים להכיל הן את הרגשות העולים בעצמם והן את הרגשות העולים בילד.

מהי רמה סבירה או צפויה של מצוקה? לכמה מתח אפשר לחשוף את הילד ומה מוגזם עבורו? - בכל מקרה של ספק, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

איך כדאי להורים להגיב כשילדם משדר מצוקה?

• הפגינו אמפתיה ואיכפתיות, אבל גם רוגע ונינוחות. העבירו מסר לילדיכם שזה בסדר להרגיש רע לפעמים, זה תכף יעבור, אנחנו יודעים שאתה תכף תתגבר.

• על שאלותיו של הילד תמיד השתדלו להשיב בצורה אמיתית. הסתבכות בשקרים לעולם אינה כדאית.

• סננו את המידע האמיתי שאתם מעניקים לילד ואמרו לו רק את מה שרלוונטי לאותו הרגע. אל תציפו במידע נוסף שעלול לבלבל.

• הפנו את הקשב של הילד למתרחש בכאן ועכשיו. לחרדה יש נטייה לרוץ קדימה אל התרחשויות עתידיות שמעוררות בנו אי-שקט. ההתמקדות בכאן ועכשיו מגבירה את תחושת הביטחון במה שיש.

• עזרו לילד לתחום מצבים לא נעימים בזמן. הנה מספר דוגמאות: אני ובני שמנו לב שהחיסון המפחיד מכאיב למשך 5 שניות בלבד. ספרנו ביחד עד 5 בזמן החיסון ונהנינו במיוחד מההקלה בסוף. תוכלו גם ללמד את הילדים לקרוא שעון ולהראות להם בשעון מתי אתם חוזרים. אם ילדכם כעוס ומתוסכל תוכלו לומר לו לדוגמא, שאתם מניחים לו לכעוס למשך 10 דקות והניחו שעון בקרבתו. אחר כך בדקו איתו איך הוא מרגיש בתום הזמן. כיף לגלות כמה זמן באמת יכול לרפא...

• עזרו לילדכם לחוש שליטה במצב. לדוגמא, לנוכח תכנית טלוויזיה מפחידה למדו את הילדים שאפשר להעביר ערוץ או לכבות. כשקשה להיכנס לגן בבוקר, עודדו אותו לעשות פעילות שהוא אוהב, שמרגיעה ומחזקת אותו, כמו לצייר ציור, לעיין בספר אהוב וכד'.

• לבסוף, אחרי ששהינו ברגש די זמן, הסחות דעת מצחיקות הן תמיד מהנות ומומלצות.